ברנר בלונדון אשר ביילין "ישבתי בחדר המיטות בשעה מאוחרה בלילה, שקוע בקריאה. נפתחה הדלת מבלי דפוק יד עליה תחילה, ואיש נכנס ומבלי הוציא הגה מפיו השתטח אפיים ארצה, הלקה את גופו, קם והסתלק בחיפזון. 'ברנר'? השתוממה אשתי. 'ברנר', אמרתי"... בבית הדפוס של המעורר, היה שולחן, ובדף השולחן גומות, סימני השיניים של ברנר, אשר נשכו בסעור עליו רוחו"... בקיץ 1906 הגיע אשר ביילין ללונדון ופגש בה את ברנר, שהתגורר בין היהודים העניים בשכונת וייטצ'פל וערך בעקשנות את הירחון האגדי המעורר, "מצודה בודדה של מספר אנשים עברים" אשר נשארו "אחרונים על החומה". סיפור הזיכרונות המפעים שכתב ביילין ב-1922, אחרי הירצחו של ברנר, הוא אחד מפרקי הזיכרונות היפים בספרות העברית והפורטרט המרשים ביותר של ברנר שקיים בה. בתערובת של אמפתיה, הערצה ואירוניה, מסופר כאן ברנר האחד והיחיד, המפרפר בייסורי שאול, הרותח והנוקב, האיש שלא ידע אשליות ולא הניח לחיים שירמו אותו אפילו רגע. ובכל זאת יש גם קוריוזים קומיים באותם ימים, ו"רומאנים", והשתובבויות דו-משמעיות, קלות-כבדות. גולת הכותרת של קיץ 1907 היא בואו של גנסין ללונדון. ביילין, "העד" הצנוע, נקלע בין שני הידידים ומספר סיפור אהבה שנעכר ונכזב. הוא, איש סודם של השניים, יודע מה שכל אחד מהם לא ידע. נקודת הראות של ברנר ניתנת באמצעות זיכרונות של ברנר עצמו על שהייתו של גנסין - פרוזה מופתית ומורכבת; וביקורו של גנסין בלונדון שב ומצטייר ברשימת-זיכרון אחרת של ביילין, מ-1913, שמכונסת כאן לראשונה בתוך ספר.