המוות אינו רוצה בי: עדות על רצח עם יולנד מוקגסאנה קיגלי, רואנדה, 6 באפריל 1994, שעת ערב. הרדיו מבשר על הירצחו של הנשיא הבייארימאנה, השייך לשבט ההוטו. האחות יולנד מוקגסאנה מסתתרת בביתה יחד עם משפחתה: הם שייכים לשבט הטוטסי והם יודעים שאירוע נורא עומד להתרחש.... באותו לילה מתחיל רצח העם. יולנד ומשפחתה מסתתרים ביער. ז'וזף, בעלה, הוא הראשון שנתפס. היא מנסה למצוא מקלט לילדיה: היא לעולם לא תראה אותם יותר. במשך שישה שבועות רצופים, יולנד עוברת ממקום למקום בניסיון להתחבא: מתחת לכיור, אצל השכנה, אחר כך אצל אנשי כמורה, ובסופו של דבר, איזו אירוניה מצמררת, אצל קולונל מצבא רואנדה שהוא בעצמו אחד מרוצחי הטוטסים. ברואנדה, באביב היפה של 1994, נהרגו כמיליון אנשים, נרצחו בגרזנים ע"י אלה שעד ליל אמש היו שכניהם, עמיתיהם וחבריהם. יולנד ניצלה. היום היא מעידה: "סביר להניח שכמעט ואין ניצולים מהגבעה עליה גרתי. מי יכול לספר מה שקרה, אם לא יולנד מוקגסאנה?" יולנד מוקגסאנה, ילידת 1954, איבדה את כל משפחתה ברצח העם. היא חיה היום בבלגיה, אבל ממשיכה לנסוע תכופות לרואנדה. היא ייסדה ארגון לא ממשלתי המטפל בהנצחת רצח העם הטוטסי, וגם בתמיכה בניצולים, במיוחד נשים שנאנסו ואשר נושאות את נגיף האיידס. היא קיבלה פרס אונסקו על מפעלה החינוכי ועל עבודתה למען הפיוס הלאומי ברואנדה. ספרה הראשון, 'המוות אינו רוצה בי', נמכר באלפי עותקים ברחבי צרפת ובלגיה, ותורגם למספר שפות. כמו כן היא כתבה ספר סיפורים לילדים, וספר על המפגש שלה עם הרוצחים, 5 שנים לאחר רצח העם.