רוח הנצרות וגורלה ג.ו.פ הגל אין ספק שמבין "כתבי השחרות התיאולוגיים" של ג.ו.פ הגל (1831-1770) החשוב, המקיף והבשל ביותר הוא רוח הנצרות וגורלה (1798-1800). החיבור מתמודד עם שאלת יחסה של התיאולוגיה הנוצרית למוסר התבונה של הנאורות, בעיקר בגרסתו הקאנטיאנית. סוגיה זו מבוררת בחיבור הנוכחי לא באופן ישיר, אלא על ידי הצעתה של סכמה היסטורית-פילוסופית המתחקה אחר הופעתו של ישו כדמותו של מהפכן הצומחת מתוך וכנגד רוחה של היהדות. מאפייניה הבולטים של רוח היהדות, לטענת הגל, הם שיעבוד מוחלט לאדון בלתי נראה, ניכור לטבע וליופיו, וכן עוינות וזרות מתמדת לאחר הלא-יהודי. מאפיינים אלה גולמו כולם במעשהו המכונן של אברהם, אבי האומה היהודית, מעשה המתואר כפעולת "התנתקות הקורעת את קשרי החיים בצוותא ואת האהבה; את מכלול זיקותיו לאדם ולטבע, את היחסים הנפלאים של ימי נעוריו השליך אחר גוו." כנגד תיאור חריף זה של היהדות מציג הגל את ישו ואת בשורתו כמושתתים על האהבה ככוח המפייס את כל אותם קרעים ברוחה של היהדות שלא היה בה העוז לאמץ את הבשורה. דבר זה הוביל לכינונה של הנצרות. אולם גם בנצרות עוותה בשורתו של ישו והתאבנה אל תוך דת ממוסדת - תהליך שאפשר לראות בו את "התייהדותה" ההכרחית של הנצרות, "התייהדות" שהשתחררות ממנה וחזרה אל הבשורה המקורית הופכות עתה למשימתה של הפילוסופיה עצמה, לא של הדת. עושרו הרעיוני הרב של חיבור חשוב זה אינו מסתכם בהצעת מסגרת היסטורית-פילוסופית להבנת היחס יהדות-נצרות ומיקומו בפרובלמטיקה של הנאורות ויחסה של זו לדת; מדובר בחיבור שקשה למצוא טוב ממנו להתוודעות למחשבתו המורכבת והסבוכה של הגל הבוגר יותר. החיבור חושף בפני הקורא לא רק את מוטיבציית היסוד המניעה את מחשבתו של הגל, אלא גם את עיצובם הראשוני של האמצעיים המושגיים שבהם הוא משתמש כדי לתאר אותה מוטיבציה ולספק לה הצדקה. לספר מצורפת אחרית דבר מאת ד"ר פיני איפרגן מהאוניברסיטה העברית בירושלים, המנתחת את השלבים המכריעים שעובר הגל ב"כתבי השחרות התיאולוגיים" לקראת ניסוחה הראשוני של עמדתו ההגותית הבשלה.