פרוסט סמואל בקט המסה פרוסט מאת סמואל בקט, אשר התפרסמה בשנת 1931, מייצרת צומת מודרניסטי רב עוצמה - בין מרחבי הזיכרון של פרוסט לבין מחדלי הזיכרון של בקט, אשר עומד בשערו של עולם שהשכחה יפה לו. מסה מבריקה זו של בקט הצעיר - שעודו מתלבט האם ימצא את דרכו באקדמיה, בטרם היה לאחד מחשובי המחזאים והסופרים של המאה-20, דורשת מאיתנו להיזכר ב"זמן האבוד", שהופך, בתוך מורכבות הטקסט השזור אסוציאציות תרבותיות אינסופיות, למעין זיכרון פרטי-קולקטיבי חמקמק. סוואן, אלברטין, פרנסואז ונטי, אמו וסבתו של מרסל, כולם פוקדים אותנו שוב, כהעלאות באוב כושלות, דרך שפתו של בקט. בקט מנסח כאן, בד בבד, את קסמיו של העולם שחלף, עולם שפרוסט היה למסכמו ולכתרו, כמו גם את העתיד האקזיסטנציאלי הקודר הצפוי לנו, כלומר את שני קצותיו של מודרניזם שניתן לכנותם בקצרה - בקט/ פרוסט. לפרוסט היה זיכרון חלש - כפי שהיה לו הרגל לא יעיל, כי היה לו הרגל לא יעיל. אדם בעל זיכרון חזק אינו זוכר הכול מפני שהוא אינו שוכח דבר. סמואל בקט: "פרוסט" תרגומה המדויק של עידית שורר מגובה בתרגומה של הלית ישורון למובאות הרבות משל פרוסט השזורות בטקסט, כמו גם בההדרה של ישורון ושל פרופ' אברהם עוז, אשר הצליחו, ברחבות דעתם, ליצור חגורה תרבותית מבארת המאפשרת התמודדות עם מסה גדושה זו.