ערביות יהדות,ציונות: מאבק זהויות ביצירתם של יהודי עיראק ראובן שניר בשנות העשרים צמח בבגדאד חזון לאומי, חברתי ותרבותי שסיסמתו 'הדת לאלוהים והמולדת לכולם' - מדינאים, מחנכים ואנשי ספרות ואמנות מוסלמים, נוצרים ויהודים חתרו לבנות את עיראק כמסגרת לאומית ערבית חילונית בהשראת הישגי הציביליזציה המודרנית. "האביב הגיע", כתב אז המשורר אנור שאול, "הביטו אל השדות והעמקים,הבוסתנים והגנים שעטו בגדי משי מבהיקים!" המחקר שלפנינו עוסק בנסיבות צמיחתו שחל החזון בקרב יהודי עיראק, ביחסי הגומלין בין המערכת התרבותית הערבית-יהודית לבין זו הערבית-אסלאמית ובאופייה של היצירה, שהתפתחה מתוך העדפה פנימית אסתטית מודעת של הלשון והתרבות הערבית - מבעד לאספקלריה הספרותית ביטאו משוררים וסופרים יהודים פטריוטיות עיראקית והתלהבות עזה לפעול בשדה היצירה הערבית. אלא שהאביב של בגדד היה קצר. החרפת המאבק בין הציונות לבין התנועה הלאומית הערבית והקמת מדינת ישראל הביאו להגירת הרוב המכריע של יהודי עיראק למדינה היהודית. הטשטוש בהבחנה בין 'יהודי' לבין 'ציוני' בקרב קובעי הטעם בתרבות הערבית גרם לדחיקת היוצרים היהודים לשוליה הדחויים של תרבות זו. לכך הצטרף יחסו המתנשא של הממסד הקנוני העברי בישראל. לתרבות הערבית כעוינת ונחותה. גסיסתה של היצירה הערבית של היהודים הייתה אפוא בלתי נמנעת. הספר מתחקה אחר החזון ושברו - לאחר יותר מאלף וחמש מאות שנים נסתם בימינו הגולל על המעורבות אקטיבית של יהודים בתרבות הערבית. ראובן שניר, פרופסור לשפה וספרות ערבית באוניברסיטת חיפה, הוא חוקר של המיסטיקה האסלאמית, הספרות הערבית ותרבותם של היהודים הערבים.