העברית: שפה, תרבות, חינוך זאב ז'בוטינסקי כרך זה מביא את הגותו של זאב ז'בוטינסקי בענייני השפה העברית, החינוך והתרבות. לשיטתו, השפה היא מכשיר בעל ערך רב בבניית האומה, היא המקשרת את ההווה עם עברה המפואר של האומה, והיא האמצעי הבדוק להבטחת רציפות הזהות הלאומית בעתיד, גם בדור שיערער על האידיאולוגיה הלאומית. לכן ראה בעברית 'שלשלת פז נצחית בן שיר תל-חי ורעם הפלא של סיני'. הנחלת הלשון לבנים היא שתבטיח את התחייה הלאומית, את יצירת היהודי החדש, שעברית תהיה שפתו הטבעית. לכן 'בחינוך הלאומי הלשון היא העיקר והתוכן הוא קליפה.' המאמרים המכונסים בכרך זה משקפים גם את פעילותו של ז'בוטינסקי להנחלת הלשון, בייזום רשת בתי הספר 'תרבות' במזרח אירופה, בהקמת חוגים של דוברי עברית ובהוראותיו לתנועת בית"ר לדבר עברית ולעשותה ללשון חייהם. עוד בכרך מאמרים על הפולמוס של ז'בוטינסקי עם ויצמן בעניין מבנה האוניברסיטה העברית ותפקידיה, היחסים רבי הפנים שבינו ובין ביאליק, שאת יצירותיו העיקריות תרגם לרוסית, פעולותיו לתרגום יצירות מספרות העולם לעברית, וטיפוח התיאטרון העברי. מעל לכל בולטת אהבתו העזה לעברית, 'הנפלאה שבשפות, שפת אלפי היפוכים, הקשה ועזה כברזל, וגם הרכה והמזהירה כזהב, הדלה במילים ועשירה במושגים... השפה שנשתכחה והלא נשכחת, שנקברה כבר והיא חיה לנצח.'