המרי הטרגי: אדורנו והלא-מודע החברתי ביצירת האמנות המודרנית תדהר ניר הפילוסוף היהודי גרמני, תיאודור ו' אדורנו (1969-1903), מההוגים המובילים והמשפיעים באסכולת פרנקפורט, כמעט לא זכה להכרה בישראל. לכך ודאי לא תרמה כתיבתו המורכבת והעמוסה או דימויו כאליטיסט חמור סבר המעלה על נס את ה"אמנות הגבוהה" ותוקף בלי הרף את התרבות הפופולרית. עם זאת, אדורנו זכה במקומות רבים בימינו להכרה מחודשת ולדיון ערני. הוא נחשב פורץ דרך בתאוריה של התרבות ומעבר לה. בעיני פרשנים רבים אדורנו נתפס כמבשר של המחשבה הפוסט־מודרנית ואילו בעיני אחרים נחשב דווקא כמי שמציב אלטרנטיבה רדיקלית למחשבה זו. מחשבת אדורנו היא סלע מחלוקת שאין רלוונטי ממנו לפילוסופיה ולביקורת התרבות הנוכחית. חיבור זה מתמקד בחיבורו האחרון, התאוריה האסתטית, ועוסק בשני תחומים מצטלבים: המחשבה הפסיכואנליטית והפילוסופיה של האמנות. גישת הספר היא דיאלקטית ביסודה; אין היא מבקשת אך ורק "למסור" לקורא את עיקר רעיונותיו של אדורנו אלא לעמת אותם זה עם זה, מתוך הבנה שהעימות המושגי איננו פנימי לתאוריה אלא משקף פערי יסוד בחברה בת זמננו.