הדיפלומטיה הישראלית ערב מלחמת ששת הימים מיקי הירשפלד מלחמת ששת הימים, לא פרצה מן האין, אלא תוכננה על ידי מדינות-ערב משנת 1964 ואילך. הגורם הראשוני לתכנון הצבאי של מדינות ערב, היה חנוכת המביל הארצי, שהסורים רצו לשבש את הפעולות להקמתו. הגורמים האחרים היו תוצאות מלחמת העצמאות, בהן לא הושג הסכם שלום, אלא רק שביתת נשק. ישראל לא ניהלה דיפלומטיה אמיתית. שר החוץ אבא אבן נשלח לארצות הברית כדי לבדוק מהי עמדתה, וביקר גם אצל נשיא צרפת שארל דה-גול ואצל ראש ממשלת בריטניה הרולד וילסון. הדיפלומטיה התבססה על ההבטחות לקיומה של מדינת ישראל, ההצהרה המשולשת ומכתבים של ממשל ארה"ב בתקופתו של הנשיא אייזנהאואר. אבן למד בנסיעתו זו, כי הבטחות מדיניות טובות לזמנן ואינן תקפות לשנים הבאות ולנסיבות המשתנות. ראש הממשלה לוי אשכול לא הצמיד הוראות לנסיעת אבן, כך שכל מה שנעשה היה על פי דעתו של אבן בלבד, הפעם היחידה שנעשה נסיון לתדרכו בעת הביקור בארה"ב, היה נסיון של הרמטכ"ל רבין לדווח על תקיפה צפויה בטווח מידי מצד מצרים. אבן, שהציג את התחזית המודיעינית הזאת, לא זכה לאמון הממשל האמריקני. הדיפלומטיה שניהלה מצרים, לעומת זאת, הצליחה בכל מהלכיה. כל מדינות ערב באו לחסות בצלו של נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר. הטון נגד ישראל החריף בתקשורת העולמית וכולם היו בטוחים שישראל תובס עקב היתרון הערבי בנשק ובציוד לחימה. היחיד שהבין זאת אחרת היה המרשל מונטגומרי, שהסביר לנאצר כי היתרון בנשק ובציוד אינו ערובה לניצחון, וישראל מפתחת שיטות אימון ולחימה מיוחדות, אשר תהיינה שוברות השיוויון בלחימה מולה. נאצר סמך על הסיוע שרוסיה הבטיחה לו ונכשל, בעוד ישראל סמכה על עצמה וניצחה. המלחמה ב-1967, הראתה בעליל כי המשך הדיפלומטיה הוא בלחימה, ומדינה שהצליחה בכל צעד דיפלומטי עלולה להיכשל בלחימה. מצרים וארצות ערב לא הבינו זאת. ישראל התכוננה היטב מבחינה צבאית ולמרות הדיפלומטיה שלה, שלא הראתה השגים כלשהם, ניצחה במערכה.