פסיכואנליזה בארץ ישראל, 1948-1918: מקורות התנועה האנליטית הישראלית גידו ליברמן בספר זה יתוודע הקורא לסיפור המרתק של תולדות הפסיכואנליזה בארץ ישראל בתקופת המנדט ובראשית קיומה של מדינת ישראל. בשנות העשרים והשלושים למאה העשרים, ובמיוחד עם התגברות האנטישמיות במרכז אירופה ובמזרחה, עליית הנאצים לשלטון בגרמניה ופלישתם לאוסטריה, מגיעים ארצה כמה מתלמידיו של פרויד, שיסללו את דרכה של התנועה הפסיכואנליטית בארץ ישראל. עמהם נמנו דוריאן פייגנבאום, מונטגיו דוד אידר, מקס אייטינגון, משה וולף, יוסף פרידיונג וגרטה אוברניק-ריינר. התקבלותה של תורת פרויד בחוגי היישוב העברי לא היתה מתאפשרת ללא התערבותם של חסידי הפסיכואנליזה, אשר פעלו בהתלהבות ובנחישות להכנסת השיטה הפרוידיאנית לבתי החולים, למוסדות החינוך, לשירותים הסוציאליים, לאוניברסיטה העברית ולקיבוצים, ובפרט לקיבוצי השומר הצעיר. גידו ליברמן משרטט כאן את דיוקנם הצבעוני והחי של אישים כגון אריה פייגנבאום, זיגפריד פון פריסלנד, הנרייטה סאלד, דוד אידלסון, צבי זהר ושמואל גולן, שקראו לעם היהודי לשלם את חובו לגאון היהודי מווינה, אבי הפסיכואנליזה זיגמונט פרויד. שיטתו של פרויד איפשרה טיפול והקשבה לאלפי ילדים יתומי מלחמה, ניצולי שואה, בני קיבוצים וילדיהם של יוצאי מדינות ערב.