המוות הוא אמו של היופי אפרת ביברמן, שירלי שרון-זיסר הספר בוחן את היחסים שבין אמנות למוות מנקודת מבט פסיכואנליטית. עניינו של פרויד במוות אינו ברגע הכיליון של החיים אלא ברגעים הנשנים במהלך החיים אותם כינה "דחף מוות" או "כפיית חזרה": הישנות של מה שהוא בלתי-נסבל עבור הסובייקט. באורח מפתיע, חזרה כואבת זו, בחלק ממופעיה, עשויה להתחוור דווקא כממריצה. חזרה מחייה זו היא במוקד הספר, שמראה כיצד גילומיה נוכחים משחר התרבות המערבית הן בציור ובספרות והן בשיח התיאורטי עליהן. את העיסוק הראשוני בדחף המוות כ"חזרה ממריצה" ניתן למצוא בכתביו של פליניוס. ההוגה הרומי תיאר את הולדת הציור כניסיון לשמר את צלליתו של האהוב העומד לעזוב לבלי שוב. לאורך ההיסטוריה, הציבו ציירים את המוות במרכז יצירתם ופרשנים עסקו בניסיון להבין את הקשרים בינו לבין האמנות. פרקי הספר מנתחים היבטים שונים של דחף המוות באמנות, תוך דיון ביצירתם של אמנים כמו יצחק ליבנה, דגנית ברסט, גרהרד ריכטר וג'ף וול וסופרים כמו וירג'יניה וולף וג'יימס ג'ויס.