אוהבים מוכי ירח: עגנון ושיר השירים בתרבות הישראלית אילנה פרדס הדמיון הפרשני של עגנון חובק עולם ומזמין לחשוב מחדש על הגדרות נורמטיביות של ספרות, מקרא ופרשנות. בשילוב נדיר של קריאה ספרותית והיסטורית, מבקשת אילנה פרדס להאיר פן לא מוכר בפרויקט הפרשני של עגנון. עגנון מתגלה כאן לא רק כמי שמצוי בכל רובדי הפרשנות המסורתית, אלא גם כמי שמתבונן בחדות שאין דומה לה בעיסוק האובססיבי במקרא בהקשרים מודרניים. "אוהבים מוכי ירח" מתחקה אחר תגובתו של עגנון למעמד המיוחד ששיר השירים זכה לו בתרבות הישראלית. באמצה את שיר השירים כטקסט מכונן ביקשה הציונות לשוב אל הסצנות הארוטיות והפסטורליות של "ניצנים נראו בארץ" ו"אל גינת אגוז", למצוא בארץ-ישראל מעין פומפיי שבה נשמר הטקסט המקראי הקדום בצורתו המקורית. עם זאת, בחיפוש זה אחר פשט ישן-חדש לא הצליחה הפרשנות הציונית להתנער מרוחות הרפאים של האלגוריות המסורתיות על שיר השירים. באירוניה ייחודית, עגנון מציב את התנ"ך הישראלי כפרק מרתק, גם אם מוזר, בהיסטוריה הפרשנית המפתיעה תמיד של הטקסט המקראי. הספר מתמקד בשני סיפורי אהבה - "שבועת אמונים" ו"עידו ועינם" - המאופיינים ברצפים חלומיים בלילות לבנה במילואה. האוהבים ביצירות אלו מוצגים כאוהבים מוכי ירח, או מוכי לבנה, הנושאים את שיר השירים על גבם בלי כל יכולת לפענח את הטקסט העתיק. בדומה לשולמית הישנה שלבה ער, הם מחפשים אהבה אך אינם יכולים למוצאה; הם אינם מסוגלים ללכת בעקבות האהבות המטריפות אותם, אך גם אין בכוחם לנטוש אותן. בין שלל האהבות המעסיקות את עגנון ביצירות אלו מבצבצת גם אהבה ספרותית: המרוץ הסהרורי אחר שיר השירים עצמו. אילנה פרדס היא פרופסור בקתדרה לספרות כללית והשוואתית ע"ש קתרין קורנל באוניברסיטה העברית וראשת התוכנית לדוקטורנטים מצטיינים בבית הספר ע"ש ג'ק, ג'וזף ומורטון מנדל ללימודים מתקדמים במדעי הרוח.