אותיות שנבראו בהן שמים וארץ צחי וייס אחד ממאפייניה המפורסמים של הספרות היהודית המדרשית, המיסטית והמאגית בעת העתיקה המאוחרת, הוא יחסה המיוחד לאותיות האלפבית. פרשנים, פוסקי הלכה, דרשנים, יודעי ח"ן ומכשפים, חלקו תפיסה שלפיה תפקידן של האותיות העבריות אינו רק טכני, ומטרתן אינה רק לסמן את השפה המדוברת. לאותיות האלפבית יוחסו במקורות יהודיים מתקופה זו משמעויות מגוונות הבאות לידי ביטוי במתודות פרשניות כגון גימטרייה, נוטריקון ותמורה, במיתוסים על בריאת העולם מאותיות, בדרשות על צורותיהן של האותיות ובשימוש מיסטי ומאגי ברצפי-אותיות ארוכים של שמות קודש. הספר שלפנינו עוסק בבירורן של שתי סוגיות העומדות בבסיס יחס ייחודי זה לאותיות העבריות: שורשיו ההיסטוריים ומשמעויותיו הפרשניות. בפרקי הספר מתואר הרקע התרבותי, הספרותי והפרשני שמתוכו צמח העיסוק היהודי באותיות האלפבית, ונעשה ניסיון להסביר מדוע נחשבו האותיות לנושאות משמעות החורגת מתפקידן הטכני כיחידות סימון של השפה המדוברת. ד"ר צחי וייס הוא מרצה בכיר במחלקה לספרות, ללשון ולאמנויות באוניברסיטה הפתוחה. ספרו הקודם, 'מות השכינה ביצירת ש"י עגנון', ראה אור בהוצאת אוניברסיטת בר-אילן.