חיק-האם של זיכרונות: נשים, אוטוביוגרפיה והעלייה השנייה תמר ס' הס "זיכרונותיה של אוֹרי, מודפסים במכונת כתיבה, התפרסמו בחוברת סטנסיל אפורה. דומה שדפיה באו לעולם צהבהבים מיושן." כך פותחת תמר ס' הס את דיונה באחד מהטקסטים הנוקבים והמטלטלים שמובאים בספר זה. חריפותם של האירועים המתוארים בזיכרונותיה של זהבה אורי, כמו אלה של הכותבות האחרות - חיה רוטברג, דבורה דיין, חנה כצנלסון-נשר, רחל ינאית בן-צבי ועוד - וחשיבותם להבנת מרקם החיים הממשי, להבדיל מזה האידיאולוגי, של החלוצים והחלוצות בארץ ישראל, אינם נימוק מספק לדיון בהם מבחינתה של הס. גם לא תרומתם הוודאית, מעצם קיומם, לרצף היצירה הנשית בעברית ולאיזון הדומיננטיות הגברית בסיפור החלוצי המוכר. האינטרס הפמיניסטי, אף שהוא גלוי ודומיננטי בספר, גם הוא אינו מובן מאליו בעבור הס... שאלת ההצדקה של הדיון בטקסטים אוטוביוגרפיים של נשים בנות העלייה השנייה, חלקן פעילות ציבור וחלקן "חיילות אנונימיות" של המפעל החלוצי, מעלה אל פני השטח את המתח המקנן בחריפות בטקסטים עצמם בשאלת מעמדן של החוויות המתוארות בהם, בין ה"פרטי" ל"ציבורי" כפי שנתפס אז ובמידה רבה גם היום, ואת הדרכים השונות שבהן מנסות הכותבות לקבל "היתר" לעצם הרצון והצורך לספר בגוף ראשון את סיפור חייהן. אילו חוויות במסע החלוצי נחשבות ראויות לסיפור ואילו נדחקות הצדה? האם מעמדן הפוליטי המרכזי של חלק מהכותבות הוא שאיפשר להן לגולל גם חוויות "פרטיות" למהדרין? "סיפוריהן של נשים בנות העלייה השנייה הם סיפורים של מי שהגשימו חלום לאומי בעוד חלומן שלהן נכזב", כותבת הס. "גם לאחר שהשתלבו בכתיבת הסיפור שהדירן מתוכו לא זכו שכתביהן ייקראו, והספרים המוזנחים הם עדות מתה-חיה לשוליותן של הכותבות". יותר משהיא חותרת לחולל שינוי ותיקון באופן שבו אנחנו מבינים את תקופת העלייה השנייה ואת הסיפור החלוצי השליט, נדמה שהס מבקשת להכיר במורכבות של העמדה הנשית בהקשר החלוצי והציוני ועל רקע הנורמות הספרותיות בתרבות העברית... הציטוטים הנרחבים מהטקסטים, מתוך כבוד למסת החיים שהם אוצרים ומתוך רצון להביא אותם סוף סוף אל האור ואל הדיון הציבורי, חושפים את מלוא עוצמתם הרטורית והספרותית, ומשרטטים את הדרכים העקלקלות לעתים שבהם מתבטא בהם, בצד העצב הנוסטלגי, גם התסכול, הזעם החנוק והכאב על מה שמעולם לא נאמר בקול.