חיי יום-יום בגטו וילנה אהרון עינת הספר שלפנינו עוסק ב חיי יום-יום בגטו וילנה, אחד הגטאות הגדולים והנודעים במלחמת העולם השנייה. הוא מבוסס על עבודת דוקטורט, שנכתבה תוך שימוש נרחב במסמכים מארכיונים מובילים בארץ ובעולם ובעדויות של ניצולים. אף כי רבות נכתב על התארגנות המחתרת בגטו וילנה ועל תנועות הנוער, הרי אין בספרות תיאור של חיי תושבי גטו וילנה על כל היבטיהם – חינוך, בריאות, תרבות, חיי הדת, תעסוקה, הברחות, מנגנוני המשפט הפנימיים, העזרה ההדדית וגם תופעות שליליות שלא נעדרו מן החברה שחיה בתנאים בלתי אנושיים ובחוסר ודאות מה יילד יום. אהרון עינת (זאלקינד) היה ילד בן 7 כשהגרמנים כבשו את וילנה. שנות ילדותו עברו עליו בגטו ובמקומות מסתור יחד עם אמו, עם אחיו ועם בני משפחה נוספים. במשך שנים הדחיק את טראומת הילדות ורק בגיל מבוגר, כשהוא כבר אב וסב לנכדים ואחרי קריירה ארוכה בצה"ל החליט לשוב אל העבר ולחקור את החיים בגטו וילנה. בתחילת הספר מביא עינת בגילוי לב את סיפורו האישי ואת סיפור הצלתו הלא-ייאמן, ובנספח את העדות שנגבתה ממנו כילד מיד לאחר המלחמה, שעל אודותיה שכח והיא נתגלתה לו בארכיון בפולין. הספר מוסיף למדף ספרי השואה התבוננות מקורית ומרתקת של פרק בלתי מוכר ומעורר מחשבה, לא רק על אורחות חייהם של יהודי גטו וילנה אלא גם על התנהגותם של בני אדם שנמצאים תחת מצור ודיכוי, על רגעי חמלה וחסד בצל המוות ועל רוע בלתי נתפס. "הספר שלפנינו משקף מגמות חדשות בחקר השואה – מאמץ להתמקד בהיבט החברתי-כלכלי של הגטו ובשגרת חיי היום-יום בגטאות מזרח אירופה... עינת מציב את הדיון בשאלות של שותפות גורל וסולידאריות בחברה שאינה אלא שרידים של קהילה שחיים במציאות כפויה. הוא מציג את הקושי של עיצוב סולידאריות בתנאים של גירוש, נישול, בידוד ופחד מתמיד מפני רצח מחד גיסא, אך גם את ההכרח בעיצובה של סולידאריות כזו מאידך גיסא, והמתחים שניגודים כאלה יוצרים... יושבי הגטו ומנהיגיו השקיעו מאמצים אדירים לגבש אחריות שמשמעה התארגנות משותפת לשמירה על החיים, מבלי להתעלם ממעשים של פגיעה בזולת והיעדר עזרה הדדית". פרופ' דליה עופר, האוניברסיטה העברית בירושלים.