אני לולאה מוזרה דאגלס הופשטטר "מהו ה'אני'? איך זה שה'אני' נולד מתוך חומר שהוא חסר עצמיות ממש כמו אבן או כמו שלולית מים?" בספרו אני לולאה מוזרה, כהמשך טבעי לגדל, אשר, באך, צולל דאגלס הופשטטר עמוק יותר לתוך סוגיה המעסיקה אותו יותר מכול - "האני", דהיינו, התודעה: תנועתה לתוך עצמה, השתקפותה בתוך עצמה. והוא בוחן את התודעה באמצעות שלושה מסלולים מקבילים: המסלול המתמטי, המסלול הפיזיקלי - החזותי והשמיעתי, והמסלול האנושי, עם סטייה קלה לבדיקת התודעה אצל בעלי חיים שהם נחותים יותר. במסלול המתמטי הופשטטר נוטש הפעם את אשר ובאך, מתרכז בקורט גדל, ומראה כיצד משפט אי השלמות של המתמטיקאי הצעיר יכול לתאר את התכונות המיוחדות של התודעה האנושית. אך המסלול האנושי הוא המעניין והמרגש מכול בספר: כאן נוגע הופשטטר ב"סיבוביות" התודעתית של בני האדם לא רק מההיבט הכללי, אלא מההיבט הפרטי שלו - מותה בלא עת של אשתו האהובה קרול. בשלב זה הופך הספר התיאורטי למסע נוגע ללב של הנצחת דמות אהובה באמצעות הטמעת תודעתה לתוך תודעתו, ובכך מתן חיים לכאורה והמשכיות לנפש, לתודעה שבעצם עברה מן העולם. אני לולאה מוזרה הוא ספר מבריק וייחודי בתובנותיו, בסגנונו, ובעיקר בהומאניות שבו ובאהבה הקורנת מכתיבתו על אשתו ומהאמונה שהאני שלה אכן חי בתוכו.