טראומה בגוף ראשון : כתיבת יומנים בתקופת השואה עמוס גולדברג שאלתו המהדהדת של הסופר פרימו לוי, ניצול אושוויץ, "הזהו אדם?" הופנתה לא רק אל הרוצחים, אלא גם ואולי בעיקר כלפי הקורבנות. דווקא התנהגותם של אסירי המחנה גרמה ללוי לתהות על טבעו של האדם ולפקפק באמונתו בו. נקודה זו, אשר השיח הציבורי נוטה להכחיש או להדחיק, עומדת במוקד הספר טראומה בגוף ראשון, המישיר מבט אל החלל הטראומטי שסביבו נארג הטקסט האוטוביוגרפי בתקופת השואה. שני האישים שיומניהם עומדים במרכז הספר – ויקטור קלמפפר וחיים אהרן קפלן – הכותבים בגוף ראשון את חייהם בתקופת השלטון הנאצי, חושפים סיפור אחר לגמרי מזה השגור והמקובל. השואה היא אירוע מרכזי ומכונן זהות בישראל ובעולם המערבי. לפיכך, נטתה הכתיבה ההיסטוריוגרפית על היהודים בתקופת השואה להתרכז בסיפור ה"יש",ועיצבה את דמות הקורבן כמי ששמר על ערכיו האנושיים והחברתיים ושקיים חיי דת, משפחה ותרבות עשירים בכל התנאים, גם בגטאות ובמחנות המוות. על ההתפוררות החברתית, על התרסקות הזהות ועל השסעים הפנימיים מיעוטו לדבר, וזאת על אף שכתבי התקופה העידו על ההפך הגמור. לקורבנות נבנה נרטיב של התבגרות ושל נצחון, תוך הפרדה והבדלה בין הקטסטרופות ש"בחוץ" ליציבותו ועמידתו של ה"פנים" האישי והקהילתי. הצבתה של הטראומה כמושג מפתח בקריאת היומנים, משמעותה על כן תפנית רדיקלית במחשבה ובכתיבה על קורבנות השואה. במרכז הקריאה שמוצעת כאן עומדת שאלה מי הוא ה"אני" שבטקסט וכיצד אפשר לספר סיפור שבלב-לבו התפרקות העצמי, שלילתה של הזהות וחוסר אונים קיצוני. בשילוב מתודולוגי מרתק בין דיסציפלינות היסטוריוגרפיות, ספרתיות ופסיכואנליטיות יוצא עמוס גולדברג למסע לחקר התודעה המספרת את התפרקותה-שלה. הוא מראה כיצד ביומני השואה מתערער היחס בין ה"אני" המספר לבין ה"אני" גיבור ההתרחשויות, וכיצד הראשון נאלץ במקרים רבים לדווח על היעלמותו של האחרון ולספר למעשה "אי-סיפור" שבו הגיבור כבר כמעט ואינו קיים. אולם לצד הדיון הנוקב בערעורה של הזהות הרציפה ובחדירתו של קולו המאיין של הרוצח אל קולו של הכותב, מבקש המחבר – הן מתוך מחויבות אתית, הן מתוך נאמנות היסטורית לטקסטים הללו – להצביע על "רסיסי סיפור החיים" שהם מספרים, ולהקשיב לשיעור שהם מלמדים אותנו על שסעי העומק המקננים בחיים האנושיים באשר הם.