בלב שומע: צלילי ריפוי לעוינות, לטינה ולעלבון בחברה בישראל זכריה פלווין ‏ בלב שומע מבקש לעשות את הבלתי אפשרי, במושגי השיח הישראלי הקיים: זהו מבוא לתיקון חברתי, שעל אף נגיעתו העמוקה בחיים הפוליטיים וההיסטוריים של העם היהודי, נמנע מקיצורי דרך ומרשמי־בזק לפעולה פוליטית קונקרטית – לא במישור של ההנהגה המדינית ולא במישור של קבוצות האוכלוסייה השונות ויחסי הכוח ביניהן. בשונה מחיבורים אחרים שנדרשים לחוליים ולמצוקות בחברה הישראלית, הספר שלפנינו מציע אופק פוטנציאלי של שינוי ותקווה בחיי הפרט והכלל גם יחד, מבלי להצטמצם לשיח פוליטי־היסטורי בלבד מחד גיסא, או לשיח פסיכולוגי בלבד מאידך גיסא. הדגש העיקרי בו הוא על המשגה – נדירה בבהירותה – של מטענים רגשיים ואווירה בין־אישית המאפיינים את יחסי האנוש בחברה הישראלית (בעיקר בכל הנוגע ליחסים שיש בהם ממד של אדנות וכפיפות), במטרה לרדת לשורש המלכוד שבו אנחנו נתונים, ולהציע דרכים חדשות להיחלצות ממנו. הספר מנתח את מערך השיקולים ומארג ההתנהלות של מנהיגי המדינה לאורך שנות קיומה. אנו לכודים, טוען זכריה פלווין, במעגל ממאיר של אדנות שמולידה טינה עוינת ואלימה שמולידה בתורה אדנות וחוזר חלילה. מדינת ישראל נתפסת בעיני רבים מאזרחיה כישות ארעית, המתקיימת על זמן שאול. יסודותיה של תחושת הארעיות במטענים האידיאולוגיים המניעים את התנהלותה של ההנהגה המדינית לדורותיה ומשפיעים באופן ישיר על יחסי האנוש הפגומים בחברה הישראלית, שבעטיים אנשים פועלים לא לפי נטיית לבם אלא מתוך הכפפה עצמית למערכת כוחנית ונוקשה. יצירות המוסיקה האמנותית של הקאנון הקלאסי (המערבי והמזרחי) עשויות לשמש כמקור השראה וסיוע בידיהם של מי שהשתחררו מהטינה העוינת, במאמציהם לגאול את אלה שעדיין לכודים בה וסובלים ממנה. האפקטיביות הרגשית של המוסיקה ויכולתה להשפיע על נפש המאזין ועל התנהגותו ידועה עוד מימי קדם; אך בעת המודרנית רווחת מאוד הטענה שלמוסיקה אין זיקה או יכולת השפעה של ממש על פעולה מוסרית. הספר מתמודד עם טענה זו ועם הגורמים ההיסטוריים שהובילו אליה, ופורש דיון עשיר – פסיכולוגי־חברתי־מוסיקולוגי – המדגים הלכה למעשה כיצד ה"התנסות המפענחת" שבהאזנה למוסיקה עשויה להיות מסע נפשי ותודעתי מעצים ומרפא. שפת הרגשות והמחוות המופשטות של המוסיקה והמבנים הרב־שכבתיים והבו־זמניים שלה עשויים לתרום – אם נלמד להאזין להם בלב שומע – תרומה של ממש ליחסי אנוש טובים ופוריים יותר, שהם המפתח היחיד להישרדות הקולקטיבית. ‏