מפה לאוזן דן מירון שלום עליכם היה לא רק גאון הכתיבה ההומוריסטית, אלא במידה לא פחותה גם גאון הכתיבה המדוברת. במיטב יצירותיו הוא לא רק "תיאר" את העולם האנושי שעליו כתב, אלא גם כאילו פרץ היישר מתוכו, ממעמקיו הנסתרים ביותר – כמו באר ארטזית – בצורת שטף אדיר של דיבור אנושי ססגוני, עתיר מקצבים. דיבור זה לא היה רק "ראי החיים", אלא גם המשכם הישיר, ומשום כך הוא גם לא התרחש בחלל ריק. כשם שהוא נבע מעומק החיים כך הוא יצר סיטואציה של חיים, סיטואציה של "מפה לאוזן", מדבר מול מאזין, דמות של אדם השופך את לבו מול דמות מטת-אוזן, אשר גם כששתקה שתיקה מוחלטת השפיעה על הדיבור וכיוונה אותו. הגיבור המדבר בסיפורי שלום עליכם, ובמיוחד בסדרה הגדולה של ה"מונגולים" שלו (שגולת הכותרת שבה הם שמונה המונגולים של טביה החולב) לא רק "מביע את עצמו, אלא גם מנסה לשכנע, לתרץ, להצטדק, לגרות, לרכוש אהדה, ולפעמים אף להוליך שולל, או, לחילופין, לאתגר את המאזין בדרך ההתגרות והפרובוקציה. דן מירון, בכיר חוקרי הספריות היהודיות בעת החדשה וסמכות ראשונה במעלה בחקר שלום עליכם, מנתח בספרו את המהות האמנותית, הפסיכולוגית והמטאפיזית של הדיבור השלום-עליכמי. הוא עושה זאת בצורת דיבור משל עצמו, מעין דיאלוג – חיוני, שוטף, לעתים חתרני וכמעט "בלשי" – עם כמה מן הסיפורים המונולוגיים העיקריים של הסופר. אלה גם מובאים בספר בשלמותם בתרגום חדש ורהוט, המוסר את שטף הדיבור של גיבורי שלום עליכם ככל שניתן לתרגום לעשות זאת. כך מנהל הספר שיחה בין הפרשן למחבר, ובין שניהם לקורא.