השירה - האימפריאליזם היפֶה משירת שכנינו צבי גבאי "במשך שנים נתפסה הערבית במקומותינו כשפתו של האויב. השפה הנפלאה הזאת נדחקה מהאוטוסטרדה לדרכי עפר. לא הקשיבו לה, לא סלסלו אותה, לא נתנו לה להיות חלק מפס הקול של הסביבה [...] צבי גבאי הוא המאהב של השפה הזאת. הוא מחזר אחרי המילים, שולח להן פרחים ומזמין אותן לרחבת הריקודים כדי להתאים להן צעדי עברית. התרגום מבחינתו הוא כוריאוגרפיה, כוריאוגרפיה שתפקידה להפוך את הריקוד הפרטי לריקוד של כולנו." רוני סומק מתוך הפואמה שרידי ביירות / אדוניס האומנם שמי הערבים יודעים לפרוש את צילם רק על שדות ההרג? אני מרגיש שהסלעים על חוף אלכסנדריה נתזים וקובעים את הזמנים. אני מרגיש שהעפר נעלם מדאגה ומכלימה, כדי להסתתר מתחת לצעדים. אכתוב, לא אכתוב. אקשיב לגלים: לא, המים לבדם אינם תשובה לצמאון. כן, הזהות היא המרחב לא הגדר ולא החרב. שבוי במלותי כאילו ידי ורגלי נשברות באותיותיהן. ואקשיב לדברי הגלים: בועות הקצף הן קולות ודברי הימים והים- מתערבב באבק הימים, מקונן על אברי הערבים. שורש אלכסנדר איננו בעפר ולא ספר. שרשו בדמיון: "איננו רוצים במחנות הצבא, איננו רוצים בביצורים ולא בטילים. איננו רוצים פשיטות ולא כיבושים אסלמיים. ליל המלחמות עייף מכובד תרדמתינו במטתו. הרוח התעייפה מלטאטא את אברינו."