לעשות שלום עם הפלסטינים: הוויכוח בישראל על הגדה המערבית 1987-1967 אהוד מנור כיבוש הגדה ב-1967 חולל ויכוח בצמרת הישראלית באשר לעתירה. מצד אחד היו שסברו שעליה לשמש קלף מיקוח להסכם שלום שבמוקדו הכרה הדדית וסידורי ביטחון. מצד שני שסברו שמכיוון שאין סיכוי להסדר מדיני, על ישראל להתבסס בה. בהעדר הכרעה, קל היה בידי שרי הביטחון משה דיין (1974-1967) ושמעון פרס (1977-1974) לנהל בגדה מדיניות משל עצמם, תחת העקרונות הנאורים לכאורה של ' אי-התערבות' ו ' אי-נוכחות'. עקרונות אלו הקלו על אש"ף להכות שורש בקרב הציבור הפלסטיני בגדה. המהפך הפוליטי ב-1977, שטיפח התנחלויות בלב האוכלוסייה הפלסטינית, ו'חזית הסירוב' הערבית שקמה לנגד הסכם השלום עם מצרים ב-1978, הבטיחו את הסטטוס קוו בגדה. אלא שדווקא הסכם השלום עם מצרים חיזק בישראל את ההבנה כי יש ליצור בגדה תנאים שיאפשרו את חיזוקם של פלסטינים תומכי 'קמפ-דיוויד'. הדמות המרכזית שפעלה לאור הבנה זו הייתה מנחם מילסון, שסבר כי אין ולא ייתכנו 'אי-נוכחות' ו'אי-התערבות', וכי השאלה היא לא 'האם' להתערב אלא 'לטובת מי' ו'כיצד'. מגישה זו נגזרה תמיכה בפלסטינים שהתנגדו לדרכו של אש"ף. הבולטים ביניהם היו אנשי 'אגודות הכפרים'. למרות תנאים לא פשוטים, הצליחו אנשי 'האגודות' להכות שורש ברחבי הגדה, ובנובמבר 1982 אף הוקמה על ידם 'התנועה הדמוקרטית לשלום' שפעלה תחת הקריאה 'כן לשלום – כן למשא ומתן'. ספר זה שופך אור על פרשייה שכוחה בתולדות הסכסוך, שייתכן שיש בה לקח לגבי ההווה והעתיד.