גולה בארצו: מטייבה לכנסת וליד צאדק כמו תאומים סיאמיים שלא ייפרדו לעולם. במילים אלה מגדיר וליד צאדק את יחסי ישראל והפלסטינים. ‏ ספרו של צאדק הוא מסמך רב עוצמה המשרטט דיוקן נוגע ללב של אדם שנטל על עצמו את התפקיד הבלתי אפשרי של משכין השלום "ביניהם" היהודים, ל"בינינו" הערבים. קורותיו של המחבר קשורים קשר הדוק בתולדות מדינת ישראל והפלסטינים, כאשר בדרמה הגדולה של שני העמים הוא נוטל על עצמו את תפקיד המתווך: מצד אחד היהודים מצד שני הפלסטינים, כשהוא צאדק בזהות הכפולה של "הערבי-ישראלי". זהו סיפורו של ילד, נער ובוגר שזהותו והגדרתו האישית מעוגנים בזהות ובהגדרה הלאומית: גם "כאן", וגם "שם", גם עמוק בחוויה ובמצב הקיומי הפלסטיני, וגם בתוככי ההיסטוריה היהודית. הגלות היא מושג מכונן בעיצוב דמותו של וליד צאדק. מצד אחד גלות מאדמה ומבית, שהיא תוצאת מדיניות הכיבוש הישראלית, ומצד שני הכרה במצב הגלותי היהודי. בקרב מדינות אירופה או בקרב מדינות ערב, המצב הגלותי הוא המכנה המשותף לשני העמים, הפלסטיני והיהודי, אליו נוסף רובד גלותי אישי של המחבר, שנקרע בין ישראליותו לערביותו, בין זיקתו הנפשית לפלסטינים לבין זיקתו הגיאוגרפית והחברתית לישראלים. עם המטען הגלותי הזה נע ונע המחבר בין היהודים לערבים, מחפש דרכים ליצירת הידברות ביניהם, לעיתים בחשאי, מעבר למסך הברזל, לעיתים באופן גלוי לעין, כפעיל פוליטי במפלגות השמאל - פעילות שאחד משיאיה בתפקידו כסגן שר החקלאות בממשלת רבין. אין זה ספר פוליטי, כי אם סיפור אישי נוגע ללב, התורם רבות להבנת המצוקה הפלסטינית ולהכרה בחשיבות הדיאלוג בין הצדדים.