אפריקה וישראל: ייחודיות ותהפוכות ביחסי החוץ של ישראל אריה עודד יחסי החוץ של ישראל באפריקה הם פרשה ייחודית ורבת תהפוכות שכמותה לא חוותה ביחסיה עם יבשות אחרות. כאשר רוב מדינות אפריקה קיבלו את עצמאותן, בשנות השישים של המאה העשרים, הייתה ישראל בין המדינות הראשונות שכוננו עמן יחסים דיפלומטיים והגישו להן סיוע נרחב. נציגויות של ישראל פעלו בשלושים ושלוש מדינות מדרום לסהרה. הספר אפריקה וישראל - ייחודיות ותהפוכות ביחסי החוץ של ישראל, עומד על השיקולים המדיניים, הביטחוניים, הכלכליים וההומניטריים שהניעו את ישראל לקיים נוכחות כה נרחבת ביבשת: בישראל הייתה ציפייה שבאמצעות קשרים ידידותיים עם עשרות מדינות באפריקה היא תוכל לפרוץ את מעגל האיבה והחרם הערבי. האכזבה הייתה רבה ב-1973, כאשר בערב מלחמת יום כיפור, במהלכה ואחריה ניתקו כמעט כל מדינות אפריקה את יחסיהן הדיפלומטיים עמה. המחבר מונה את הסיבות לכך, ובכללן את הפעילות הערבית-האסלאמית. בשנות השמונים החלה חזרה של ישראל לאפריקה וכיום היא מקיימת יחסים דיפלומטיים עם ארבעים מדינות, תוך שינויים במדיניותה כלפי היבשת הנידונים בספר. המחבר, שפעל באפריקה כשני עשורים, מתבסס על מקורות ראשוניים ועל ניסיונו האישי. ד"ר אריה עודד החל את שירותו הדיפלומטי באוגנדה ב-1961. בשנות השבעים, בתקופת ניתוק היחסים עם אפריקה, הוא היה ממונה על האינטרסים של ישראל בקניה והנציג הקבוע של ישראל במרכז האו"ם לאיכות הסביבה בניירובי. בשנות התשעים כיהן כשגריר בסואזילנד ובקניה וכשגריר לא-תושב בלסוטו, זמביה, מאוריציוס ואיי סיישל. היה מרצה בכיר בלימודי אפריקה באוניברסיטת תל-אביב וירושלים, והוא עמית מחקר במרכז אבא אבן לדיפלומטיה ישראלית שבמכון למחקר ע"ש טרומן שבאוניברסיטה העברית. ד"ר עודד פרסם ספרים ומאמרים על יחסי אפריקה וישראל, האסלאם והיהדות באפריקה והלשון הסואהלית.