יחסי צבא – חברה בישראל: השלכות על קבלת החלטות בנושאי ביטחון ושלום עורך: אפרים לביא בשיח הציבורי ובספרות המחקרית, רווחות גישות שונות בנוגע ליחסי צבא-חברה בישראל והשלכותיהם על קבלת החלטות בנושאי ביטחון ושלום. על-פי הגישה הפונקציונלית המסורתית, הצבא הוא מרכיב בביטחון הלאומי של ישראל וכלי בשירות הדרג המדיני, אשר מגדיר את היעדים האסטרטגיים. הצבא בונה את כוחו ונערך כדי להשיג יעדים אלה. הניסיון מעיד כי לעיתים קרובות הדרג המדיני מתקשה להגדיר את היעדים המדיניים והביטחוניים של המדינה, ובלית ברירה הדרג הצבאי ממלא את הריק. חוקרים שונים סבורים, כי ביחסים בין שני הדרגים מתקיימת מעין שותפות הבאה לביטוי בדו-שיח מתמשך בין הצדדים, כשהצבא הוא שותף מלא לדרג המדיני בקבלת ההחלטות ובעיצוב המדיניות בנושאי ביטחון ושלום. ברם, הניסיון מלמד כי לעיתים הדרג המדיני מבכר שלא לקיים שותפות כזו, גם כאשר הדרג הצבאי מעוניין בכך מאמין שזוהי צורת העבודה הנכונה. ניסיון השנים מראה כי שתי הגישות, זו הפונקציונלית וזו של שותפות, משמשות בערבוביה: היו מקרים בהם צה"ל היה מעורב באופן ניכר בתהליכי קבלת ההחלטות, עד כי נשמעו קריאות לאזן מעורבות זו בגופים אזרחיים כמו המועצה לביטחון לאומי, והיו מקרים בהם צה"ל לא היה מעורב. חוקרים אחרים בחנו את מכלול היחסים בין המערכת הביטחונית ובמיוחד צה"ל, לבין הדרג המדיני והמערכת האזרחית, ואת ההשפעות על קבלת ההחלטות בנושאי ביטחון ושלום. מסקנתם היא במהלך השנים טושטשה ההבחנה בין שתי המערכות, ותחת זאת קיימת כיום "רשת ביטחונית" שבנויה מקשרים או כקבוצות. לדבריהם, הרשת התפשטה וחדרה לתחומי הפוליטיקה והחברה וכתוצאה מכך לשחקנים בתחום הביטחוני, ובמיוחד הצבא, ישנה השפעה מכרעת על קביעת המדיניות בנושאי חוץ וביטחון. חוקרים אחרים טוענים כי מערכת ההשפעות והזיקות הקיימת בכל מדינה בין הצבא לבין החברה, לעולם אינה חד-סטרית וזרימת ההשפעות היא דו-כיוונית: לא רק מן הצבא אל החברה האזרחית אלא גם מן החברה האזרחית אל הצבא. בקובץ זה מכונסים דבריהם של חוקרים בכירים מתחומי ידע שונים, אנשי אקדמיה ויוצאי מערכת הבטחון, אשר שופכים אור מניסיונם וממחקריהם על אחת הסוגיות הרגישות בחברה בישראל.