התהום: מה באמת מפריד בינינו לבין העולם הערבי? אלי אבידר br> שר החוץ הקטארי היה מופתע. זה עתה שמע מעמיתו הישראלי, הפרופ´ שלמה בן עמי על ההצעה הנדיבה שישראל הציעה לפלסטינים, אפילו לאחר פיצוץ פסגת קמפ-דייויד ופרוץ האינתיפאדה השנייה: נסיגה כמעט מלאה מהשטחים, חלוקת ירושלים, שליטה פלסטינית מלאה בהר הבית וגולת הכותרת - הסכמה להחזרתם של עד 400 אלף מפליטי 1948 לשטחי ישראל. "נשמע נהדר," אמר השר הקטארי, "ומה אתם מבקשים בתמורה?" "את סוף הסכסוך," הודיעו בני שיחו הישראלים. "את זה," נאנח השר הקטארי," את זה איש בעולם הערבי לא יוכל לתת לכם." מאז קום המדינה ידעה ישראל מנהיגים משמאל. שגישושי השלום הנלהבים שלהם נענו בטרור ובשפיכות דמים. ומנהיגים מימין, שהכרזותיהם הלוחמניות שידרו לצד השני דווקא חולשה. אלה וגם אלה השיגו את התוצאות ההפוכות מאלו שקיוו להן. למה, בעמם? מה משמש בצורה כה מסוכנת את הדיאלוג שלנו עם העולם הערבי? האם באמת אין פרטנר, או שמה לא למדנו שפתו? ספרו של אלי אבידר, "התהום", מנסה להשיב בכנות ובאומץ על שאלות יסוד אלה. "התהום" הנו ספר חובה לכל ישראלי המבקש להבין את שהמדינאים שלו טרם הבינו בבואם ליצור כאן "מזרח תיכון חדש".