הגביש המְמַקֵד דן מירון רק ביצירתו הספרותית של זאב ז'בוטינסקי, המנהיג הציוני, משתקף במלוא עושרו הרוחני עולמו המורכב והרבגוני המלא ניגודים פנימיים. מכאן הצורך המתמיד שלו, במשך כל חייו, שלא לרַפּוֹת את אחיזתו ביצירה הספרותית שתחילתה בראשית המאה העשרים, כשדרך כוכבו בשמי העיתונות והספרות הרוסית-היהודית. גולת הכותרת של יצירתו היא שני הרומנים שלו "שמשון הנזיר" ו"חמישתם", וכן שיריו, ובייחוד צרור תרגומיו לעברית משירת אירופה ואמריקה, שכמוהו כיצירה מקורית לכל דבר, ובו טבע המחבר-המתרגם חותם שלא יימחה בשירה העברית של זמנו. בשתי המסות המכונסות בספר הזה נחשפת יצירתו הספרותית של ז'בוטינסקי לשני חלקיה – הסיפורת והשירה – ולא רק כישרון אדיר נגלה כאן, אלא מערכת של תשובות על שאלות יסוד אסתטיות ופואטיות, שכרוכות בהגות פילוסופית עקרונית. הגות זו מעמידה את "דחף המשחק" כמקור העיקרי של התרבות ושל חיי החברה התקינים, ואין צריך לומר של האמנות. דחף זה חותר להרחבת החיים באמצעות "מעשים בלתי נחוצים", וממילא הוא קובע גישות חדשות להבנת שאלות כגון מהו סיפור וכיצד יש לספר סיפור, וכן מה יכולה השירה לעשות, ומדוע עליה לעסוק בעניינים "בלתי נחוצים" דווקא, ולהפעיל אמצעים וירטואוזיים, שמדגישים את ה"מלאכותיות" שלה. בתוך כך מגלות המסות כיצד נקבעות הפרספקטיבות הללו על רקע של תפיסת חיים טרגית, שאינה מנוגדת לעליזות, לצחוק ולהנאות החושים.