הפסיכואנליזה אחרי פרויד פנחס נוי הפסיכואנליזה כה מזוהה עם מייסדה זיגמונד פרויד עד כי רבים סבורים שהתפתחותה נפסקה עם מותו ב-1939, וממשיכים עדיין להתווכח ולבקר אותה כאילו לא התחדש בה דבר מאז. ספר זה, הסוקר את התפתחות הפסיכואנליזה מאז מותו של פרויד ועד ימינו אלה, בא להפריך דעה זו ולפרט את התפתחויות השונות - בתיאוריות ובגישות הטיפוליות - שחלו מאז ועד היום. לאחר 30 השנים הראשונות, בהן הופנה עיקר המאמץ להשלמת וגיבוש "פסיכולוגיית האני" שיסודותיה הונחו על ידי פרויד בשנות חייו האחרונות, החלו להופיע תיאוריות חדשות - תורת יחסי האובייקט, פסיכולוגיית העצמי, הגישה ההתייחסותית ועוד - והתחדש הוויכוח התיאורטי בתוככי "הזרם המרכזי". בוויכוח זה לא שרדו עוד שום פרות קדושות, וכל היסודות התיאורטיים ועקרונות הטיפול הפסיכואנליטי נחשפו לביקורת ודיון מחודש. בספר מוצגות התיאוריות החדשות ומובאים עיקרי הוויכוחים והמחלוקות שהתגלעו בתוך המחנה הפסיכואנליטי ומחוצה לו, כאשר המסקנה הסופית היא שיש לבנות מערכת רב-מודלית, המאפשרת לבחון את תופעות הנפש ממספר נקודות-מבט, משלימות. כל אחת מן האסכולות יכולה להיכלל במערכת זו, מאחר שהיא מייצגת למעשה את אחת מנקודות מבט אלו. פרופ' פנחס נוי הוא פסיכיאטר, פסיכואנליטיקאי ופסיכותרפיסט. לימד באוניברסיטה העברית בירושלים, באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ובמכון הפסיכואנליטי בירושלים. ספרו, 'הפסיכואנליזה של האמנות והיצירתיות' , ראה אור במודן.