ללא הומור היינו מתאבדים חיה אוסטרובר " ללא הומור הינו כולנו מתאבדים. מכל דבר, במובן מסוים, עשינו צחוק...זה עזר להישאר בני אדם אפילו בתנאים קשים". (ינינה ברנדין-ז'מיאן) להומור ולצחוק כוח מחזק ומרפא ותפקיד חשוב בשמירה על הבריאות הנפשית והגופנית שלנו, אך נשאלת השאלה האם כוחם יפה גם להתמודדות עם אירוע כה טראומטי כמו השואה. בספרה ללא הומור היינו מתאבדים הד"ר חיה אוסטרובר משיבה בחיוב על השאלה וטוענת שהיו בני אדם שנעזרו בהומור גם בניסיונות הקשים שבהם העמידה אותם השואה – בגטאות ובמחנות הריכוז וההשמדה. ההומור, היא טוענת , היה מנגנון הגנה שהפחית את עקת לבם וסייע להם להתמודד ולשרוד. ממחקרה עולה שההומור היה דרכם המופלאה להתמודד עם המציאות הנוראה, ובעדויות שאספה נשזרו סיפורי זוועה בהומור מקברי. ההומור בשואה לא הפחית את הזוועות האובייקטיביות שחוו הניצולים, אלא את הרגשתם הסובייקטיבית בתגובה לזוועות האלה. במחקרה הד"ר אוסטרובר עומדת על סוגי ההומור והצחוק וחוקרת את תפקידם בתקופת השואה. המחברת מציגה לקורא מבחר מביטוי ההומור בחיי התרבות בגטאות ובמחנות – שירים הומוריסטיים, קריקטורות וקברטים – ומספרת לנו את סיפורם הייחודי של שני ליצני גטו. השימוש בהומור ובצחוק בתקופת השואה אמנם ידוע בין הניצולים, אך עד כה לא הוקדש לו מחקר של ממש. עשרות שנים חלפו מאז חתכו הצבאות המשחררים את חוטי התיל של המחנות; מרחק הזמן מאפשר היום לחקור את התופעה הרגישה כל כך של הצחוק, ההומור והבדיחה בגיהינום של הגטאות ומחנות הריכוז והמוות.