יום שני: על שירה ורוק בישראל אחרי יונה וולך נסים קלדרון מה הקשר בין מיכה שטרית לנתן אלתרמן? ובין שניהם לבוב דילן? איך השתנתה דמות המשורר בדור שאחרי יונה וולך? למה אי אפשר ולא צריך לדעת מי היא דליה פלח "באמת"? מה קרה לעולמות הדמיון של המשוררים הצעירים בין האוברדראפט לסופרפארם? ומעל הכל: האם יש עוד סיכוי בתרבות הישראלית לחלומות אוטופיים, האם בכלל יש בהם עוד צורך? לפרופ´ נסים קלדרון התשובה על כך ברורה: "חלומות אוטופיים הם צורך ענק שלנו, לא תפנוקים קטנים". וכאשר משוררים שונים מאוד זה מזה כדליה רביקוביץ, נתן זך או חיים גורי מקטינים במכוון ובשיטתיות את דמות המשורר שלהם ומוותרים על עולמות הדמיון שהציעו לקוראיהם קודם לכן - הם מאותתים על שבר תרבותי, ובה בעת מתמודדים איתו בהצלחה. בדיוק בנקודה זו נכנסים הזמרים-כותבים של הרוק: קלדרון מתאר את הרוק הישראלי כאמנות שממשיכה - בדרכים משלה - את השבילים התרבותיים שפילסה השירה העברית. כאשר אלמנטים חשובים של אמנות אחת נודדים אל תחומיה של אמנות אחרת, מן הראוי לדעתו להביט בשתיהן יחד. לא לטשטש את ההבדלים ביניהן, אך גם לא להתעלם מהקשרים החדשים והמשמעותיים שנוצרו ביניהן, קשרים ישראליים מובהקים. במעקב אחר ההתמודדות של השירה והרוק, יחד ולחוד, עם "היום השני" של התרבות הישראלית, מתמקד קלדרון ביחס לעולמות הדמיון. "גם משוררים וגם אמני רוק ענו ועונים על אחד הצרכים האנושיים הראשוניים ביותר: הצורך בעולם נוסף, עולם של דמיון, לצד העולם הריאלי. בתקופה שבה נהרסו הרבה חלומות גדולים, הצליחה המוזיקה הפופולארית לתת לאנשים רבים חלומות שהתאימו להם". לכן ההליכה אל התרבות הפופולארית היא חיונית כל כך בעיני קלדרון. כי יום שני הוא ספר על חלומות: על חלומות תרבותיים גדולים ועל חלומות פרטיים, על חלומות שנסדקו או התנפצו ועל חלומות שהתגלו כסיוטים - אם משום שהתגשמו ואם משום שלא התגשמו - וגם על חלומות שעדיין מקננים מתחת לפני השטח המפוכחים-עד-אימה של התרבות הישראלית. [...] יגאל שוורץ וטלי לטוביצקי