ספר דליה דורנר בעריכת: שולמית אלמוג, דורית ביניש, יעד רותם אילו הייתה דליה דורנר מתבקשת להגדיר את עצמה בקצרה, נדמה לנו כי הייתה בוחרת להשיב: "אני שופטת" [...] הקריירה המזהירה שלה משקפת את האהבה הזו - אהבה להליך המשפטי, לכללי המשפט ולתפקיד בית המשפט כתורם להשגת צדק באמצעות המשפט. שלושים ושתיים שנים ישבה השופטת דורנר על כס השיפוט [...] שיאה של דרכה השיפוטית היה מינויה ב-1994 לשופטת בית המשפט העליון. לאורך כל מהלכו של מסלול זה היא נודעה בחוכמתה השיפוטית, באומץ ליבה, ביעילותה ובמעשיותה. אך לצד - ואולי מעל - כל אלה בלט להט אמונתה במשפט, שעל עוצמתו ניתן לעמוד מתוך הדברים הבאים, הלקוחים מתוך פרק הזיכרונות שבפתח כרך זה: "למשפט יש ערך פנימי, יש לו מהות. אם יש ספק, אתה לא מעניש אדם, אתה מזכה אותו. זה אלף-בית שחונכתי עליו. גם אם מביאים אדם שאני מאמינה שהוא רוצה, אבל הראיות מעלות ספק, צריך לזכות אותו. אין לי שום בעיה בזה ואני לא אתאמץ חס וחלילה בכל זאת לחפש משהו, גם אם לפי כל החושים שלי זה הרוצח. אם אין מספיק ראיות, הרוצח ילך הביתה. זה המשפט והוא נכון [...] הפרישה משיפוט לא היוותה נקודת סיום לפעילותה המשפטית והציבורית של דליה דורנר. בין היתר, מאז פרישתה היא מכהנת כיושבת ראש מועצת העיתונות, ועמדה בראש ועדת החקירה הממלכתית בנושא הסיוע לניצולי השואה ובראש הוועדה הציבורית שהקימה שרת החינוך לבחינת מדיניות הטיפול בתלמידים בעלי צרכים מיוחדים [...] את הכרך פותחים זיכרונותיה של דליה דורנר [...] בהמשכו של הכרך מאמרים שנכתבו במיוחד על ידי חוקרי משפט, שופטים, ומתמחים לשעבר [...]