אם זכרוני אינו מטעה ... : אוטוביוגרפיה יוחנן פרס רבים מכותבי הזיכרונות מרגישים צורך להצטדק, שמא ייראו כאגוצנטריים שכל העולם סובב סביבם. לחלופין, אפשר לראות באוטוביוגרפיה, מעין "מועד ב", הזדמנות נוספת לחיות את חייך מחדש ולו על הנייר בלבד. הנה כמה קטעים שהקורא עומד לפגוש: - כשעבדתי במסגרת השתלמות בתר–דוקטורית בהרווארד ניתנה לי, כמו לכל המרצים החדשים, מגילת זכויות המרצה. אחת מהפריבילגיות הייתה לחגור חרב בקמפוס ולאסור סטודנטים שהתנהגותם אינה מוסרית. במקום הסבר, נאמר: "תקנות בנות מאתיים אין מתקנים". - "חבל שאתה מוסלמי", אמרה עקרת הבית, היהודיה הניו–יורקית, לאחד ממנהיגי אש"ף. "מדוע זה חבל?" שאל האורח המופתע. "כי בדיוק חתן כמוך אני מחפשת לבתי". - "אלוהים", כתבתי באצבעות רוטטות. "'קח ממני כל קורטוב של התנשאות ו/או ציניות, גם הביקורתיות ראוי שתקוצץ, עזור לי לשמור על גבולות הטעם הטוב". מילים אלו כתבתי על פתק שהכנסתי ל"כותל מערבי" עשוי פלסטיק. את בת זוגי, חנה, הכרתי בגלל ובעזרת אחותי שהתנדבה ללמד ביחד איתה עברית במושבי עולים. יום אחד נתבקשתי להעביר פתק מאחותי לחברתה ולשוב אל אחותי ולדווח. אכן יצאתי למלא את השליחות אך עד היום לא חזרתי ממנה. המחבר הוא פרופסור אמריטוס לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב.