משני עמים לעם אחד שמאי גלנדר כיצד נעשו שני עמים נפרדים לעם אחד? הסיסמה "מה לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי" לא הומצאה בשעה שפילג ירבעם את הממלכה. השמיע אותה בשינוי קל שבע בן בכרי, כמה עשרות שנים לפניו. נתון זה עצמו דיו ללמד שפילוג הממלכה לא היה פרי "תאונה היסטורית" חד פעמית. כינון הממלכה המאוחדת בידי דויד לא הצליח לגשר על פני ההבדלים בין שבטי הצפון לשבטי הדרום. חיבור זה מבקש להציג את ההבדלים המהותיים בין יהודה לישראל, כמו שהם משתקפים ביצירה המקראית לסוגיה. העדויות הספרותיות שבספר הזה עשויות להצטרף לתמונה מקיפה, שאפשר ללמוד ממנה עד כמה היו יהודה וישראל שתי ישויות נבדלות, בעיקר מבחינת ההווי, האמונה והנורמות הדתיות שנהגו בהן. כל פרק מארבעת פרקי הספר עניינו בעדות מתחום נפרד. העיון בסיפורי הנביאים בפרק הראשון נועד להורות על המאפיינים של הנביאים הצפוניים לעומת הדרומיים, ועל התפיסה הדתית השונה המשתקפת מדרך פעולתם. הפרק השני נדרש להבדלים העולים מסיפורי יעקב, שרובם מיוסדים על מסורות צפוניות, לעומת סיפורי אברהם. הפרק השלישי עוסק בעדותן של מסורות: מסורת יציאת מצרים, הצפונית מעיקרה, לעומת מסורת ציון ובית דויד. הפרק הרביעי מנסה להציג את תפיסת ההיסטוריה של עם ישראל כסיפורו של עם אחד, חלק ממפעלו של המלך חזקיהו, ולייחס את תחילת גיבושה של ההיסטוריוגרפיה המקראית לימיו של המלך הזה.