קול שלא נאלם: עיצוב זיכרון השואה ודרכי הנצחתה בתנועה הקיבוצית מיכה באלף "לכל איש יש שם" מהדהדת באוזנינו הקריאה מדי שנה בערב יום הזיכרון לשואה. לכל קיבוץ פנים ושם משלו באופן שבו הוא זוכר את השואה ומנציח אותה. סיפוריהם של הניצולים שזורים בנרטיבים המקומיים, המתבטאים בטקסים שפותחו על ידי אנשי המקום כמענה לצרכים ולרצונות של חברי הקיבוץ. אולם על אף שהנצחת זיכרון השואה בקיבוצים היחידים היא רבגונית ופלורליסטית, קיים מכנה משותף רחב בין הקיבוצים השונים, עד כדי שימוש בביטויים זהים. במקום סיפור המרד והגבורה הלוחמת, שעמד במרכז ההנצחה התנועתית בדמותן של העצרות הגדולות ביד-מרדכי ובלוחמי-הגטאות, המוטיב המרכזי בקיבוץ היחיד הוא האבל על אובדן בני משפחה, גם אם אינם מוכרים אישית למנציחים. אובדן זה מונצח במצבה הנושאת את שמות הניספים, בני משפחה של ניצולים ושל חברים שהיו בארץ בתקופת השואה. זוהי ה"קבורה המדומה", והיא שמונחת במרכז הנצחת זכרון השואה בקיבוץ היחיד. בכל הקיבוצים שנחקרו סיפרו חברים כי מול כאב הולך ומתחדד עם השנים, הם מוצאים את קולם, בתהליכי ההנצחה שהתעצמו בעשורים האחרונים. ספר זה מספר את סיפורו של ה קול שלא נאלם מיכה באלף עלה מארה"ב ב-1977. ב-1978 הצטרף לקיבוץ מעגן-מיכאל, בו הוא חבר עד היום. רוב שנותיו בקיבוץ עשה בתחום ההוראה והחינוך. ספר זה מבוסס על עבודת הדוקטורט שלו במסגרת לימודי השואה ב"מכון ליהדות זמננו" באוניברסיטה העברית. חלקים מהמחקר נכללו במאמרים ובהרצאות שנשא בארץ ובחו"ל.