מול תגמול מחיאות כפיים: נתן אלתרמן והבמה העברית דבורה גילולה אהבתו של אלתרמן לתאטרון ולאמניו החלה עוד בצעירותו. בהיותו רק בן 23 הוזמן לכתוב פזמונים לתאטרון הפופולרי 'המטאטא', מה שהביא לו תהילה וגם פרנסה. 'המטאטא' היה בית ספרו, שם למד את סוד הכתיבה לבמה וגם הכיר את כל הקהילייה האמנותית של אותם הימים. לאחר שיצא שמו ככותב פזמונים מעולה זרמו אליו הצעות מתאטרונים אחרים (תאטרון למיניאטורות 'תיבת נוח', 'כל הרוחות', 'פפיליון') וגם מאמנים שהופיעו בנשפים ובבתי קפה. ב'מטאטא' החל אלתרמן גם לתרגם לבמה, תחום שלא פסק לעסוק בו עד סוף ימיו, ובעבורו זכה פעמיים בפרס טשרניחובסקי. לאחר 'המטאטא' בא תורו של 'לי-לה-לו', תאטרון שאלתרמן כתב לו פזמונים רבים ומערכונים. בעשור האחרון לחייו כתב אלתרמן ארבעה מחזות באורך מלא, שלושה הוצגו בתאטרון הקאמרי: 'כנרת, כנרת', 'פונדק הרוחות' ו'אסתר המלכה', ואחד הוצג ב'הבימה': 'משפט פיתגורס'. הקאמרי הציג בהצלחה רבה גם את 'שלמה המלך ושלמי הסנדלר' מאת סמי גרונמן, שאלתרמן תרגם והוסיף לו פזמונים. אלתרמן כתב מחזות עד סוף ימיו, בעזבונו נותרו שני מחזות לא גמורים: 'ימי אור האחרונים' ו'חוף המדוזה'. בשנה האחרונה לחייו שיתף אלתרמן פעולה עם הבמאי שמואל בונים בערב פזמונים בשם 'צץ וצצה'. מורשתו התאטרונית של אלתרמן על כל ענפיה מרשימה מאוד. הוא הצטיין במיוחד בכתיבתו לבמה הקלה, שעליה השאיר חותם ברור בסגנונו, בעיצוב הלשוני של הפזמון, בקלילות הגישה ובעיקר בהומור שעל גבול העוקצנות, בביקורת מצחיקה אך לא פוגענית. גם תרומתו לתרגום מחזות משמעותית. תרגומיו לבמה הצטיינו בלשון עשירה, חדשנית לזמנה, גמישה וקליטה. במחזותיו, למרות חולשת חלק מהם, ניכר שנפח בהם מרוחו ומכישרונו משורר נעלה ויוצא דופן, וחתם בהם את חותם מקוריותו. דבורה גילולה היא פרופסור בגמלאות באוניברסיטה העברית בירושלים, חוקרת לימודים קלסיים ותולדות התאטרון.