לקרא קירות: פריס כמשל – מסמך תרבותי חזותי ציונה שמשי, דלית להב צילום: יכין הירש הספר הזה, מעוצב ומיוצר בדומה לאלפי ספרים, הוא למעשה נקודת מוצא במסע התוודעות לסימני דרך הקיימים בעיר – בכל עיר, בזכותם של נציגים חתרניים וסמויים מעין העוברים-ושבים. סימני דרך אלה מובילים לגילוי תת-זרמים אשר, מרגע שנגלו, חושפים את פניה האחרים של העיר ואת התהליכים המשנים אותה. פריס היא העיר המתועדת ביותר בעולם והתבוננות ראשונה במאגר המסמכים החזותיים שבספר זה עשויה להטעות. לכאורה עוד סקירה אדריכלית אחת במרחבי המטרופולין של מי שנשבה בקסמה רב-השכבות של פריס. אלא שכאן, לראשונה, מתמקד התיעוד במאות מבני מגורים שעליהם מקובעות לוחיות זיכרון אישיות לאנשים שחיו בהם, נד לרגע בו סומנו והועלו קורבן לכיבוש הנאצי. הספר מתעד מאות בתים שמבלי שנועדו לכך, קיימים כ"אנדרטאות", אתרי זיכרון לזוועות שהתחוללו בפריס יומיום, בחסות ועידוד הממסד, בתקופה אפלה בתולדות המאה העשרים. פריס אינה מתכחשת לעברה. אירועים רבים בתולדותיה חקוקים בה על קירות מבנים במרחב הציבורי. מסמך תרבותי-חזותי זה מתעד את תהליך השינוי הדרמטי במרקם האנושי המתקיים בפריס, שתחילתו בארבע שנים - 1945-1941. פרק השואה היהודית, הוא כתם נצח בתולדותיהן של ערים רבות באירופה, כל אחת מהן מקיימת את הנושא בזיכרון הקיבוצי שלה בדרכה. 60 שנים לאחר סיומה (הרשמי בלבד) של אותה תקופה, כאשר המחקרים, ההתמודדות המעשית, ההתעלמות וההכחשה צועדים זה לצד זה בנינוחות מפחידה, תקוותינו שתרומתו של מסמך תרבות זה לזיכרון הקיבוצי תהיה בעלת משמעות. כישראלים - הנושא מרחיב את גבולותיו ומציע תובנות לחיינו כאן ועכשיו. פריס היא לא רק משל. הגדרת ספר זה כמסמך תרבות חזותי, נועדה לעודד את הקורא לנהוג בו כתצרף (פאזל), המאפשר להתמקד כל פעם בפרק אחר, כשזה הכרוך אחריו (בספר) אינו מכתיב בהכרח את רצף ההתבוננות-הקריאה בו [...] ייחודו של התיעוד במסמך זה הוא בהיותו חושף רבות מהאנדרטאות האותנטיות היחידות בפריס, הלוחיות האישיות, שנקבעו בזמן אמת ולא כהחלטת ועדה עירונית ממונה - מסננת ומנסחת. התצלומים במסמך תרבות חזותי זה נעשו במכוון כמתעדים את מבטו החולף של עובר-אורח שהמצלמה היא לו שותפה יומיומית מסייעת. ייחודו של המבט החולף המתעד בכך שאינו מעמיד יומרות אדריכליות- אמנותיות כקודמות לעצם התיעוד, שתפקידו לקבע מראה בזיכרון על מנת שייזכר לעד.