לא הכל הבלים והבל: החיים על קו הקץ על פי אלתרמן עוזי שביט "שמחת עניים" של אלתרמן היא, לדעת רבים, מהפסגות הנישאות ביותר של השירה העברית במאה העשרים, אם לא הנישאת שבכולן: מפסגות שירת האהבה העברית, מכאן, ומפסגות השירה הפוליטית והקיומית הישראלית, מכאן. "שירה זו יפה לכל הזמנים והעמים, ובו בזמן כולה שלנו ביהודיותה, בחשבונה הנוקב ובנבואה שנזרקה בה", ציין המבקר דוד כנעני; והחרה-החזיק אחריו דן מירון, בהדגישו את הצירוף של החוויה הקולקטיבית הלאומית עם החוויה האישית האוניברסאלית, ובציינו, כי "מצירוף זה נובעת גם סתימותה של היצירה, שהיא החטיבה הקשה ביותר להבנה לא רק בין יצירות אלתרמן אלא אף בכלל השירה העברית המודרנית, ועדיין לא הוצע שום פירוש, שיש בו כדי לפצח בצורה משכנעת את כל הקשיים שהיא מעוררת". מאז ועד היום הושקעו מאמצים פרשניים ניכרים בניסיון לפענח את חידותיה, קסמה ומשמעותה של היצירה על ידי חוקרים, מבקרים וקוראים רבים, שהבולטים בהם - בועז ערפלי ומרדכי שלו: ועם זאת נותרו לא מעטים משירי היצירה בחידתיותם, ומשמעויותיה הכלליות והפרטניות עדיין ממשיכות להוות אתגר לקוראיה. אתגר שעם צפונותיו מנסה להתמודד מחדש, בתנופה פרשנית גדולה, פואטית ואידיאית, ספר זה. עוזי שביט <הוא פרופסור (אמריטוס) לספרות וראש מרכז קיפ לחקר הספרות העברית באוניברסיטת תל-אביב. עיקר פועלו המחקרי יוחד לפואטיקה ההיסטורית של השירה העברית החדשה מהמאה ה-18 עד ימינו, ובראש ובראשונה לחקר ההיבטים הריתמיים, הפואטיים והאידאולוגיים שלה. בין המשוררים הבולטים שאת שירתם חקר - יל"ג ,ביאליק ואלתרמן. מספריו: המהפכה הריתמית (1983), שירה ואידיאולוגיה (1987), חבלי ניגון (1988), חרוז ומשמעות (1993), בעלת השחר(1996),שירה מול טוטליטריות (2003). ספרו האחרון זיכה אותו בפרס בהט של אוניברסיטת חיפה, והספר הנוכחי - בפרס ס. יזהר של מכללת לוינסקי .