האמנה האזרחית של הצילום אריאלה אזולאי בתנופה מחשבתית אחת, הדוקה, מקורית ומרחיקת לכת מציעה אריאלה אזולאי מתווה לתיאוריה פוליטית ותורה חדשה של צילום. התיאוריה הפוליטית מבוססת על תפיסה חדשה של אזרחות כמסגרת של שותפות וסולידריות בין נשלטים, שאינה מכוננת ריבונות ואינה מוגבלת על ידה. תורת הצילום מבוססת על ניתוח הצילום כצירוף בין שני מפגשים משלימים: האחד מתקיים בין המצלמה, הצלם והדמות המצולמת, והאחר מתקיים בין התצלום לצופה. בצירופם יחד הם הופכים את הצילום לאירוע רב-ממדי. אזולאי מתבוננת בסדרת תצלומים הלקוחה מהקשרים שונים של יחסי כוח ודיכוי: הכיבוש הישראלי, עבדות, הדרת נשים מן הגוף האזרחי ואונס או ניצול מיני. אבל הצילום הוא הרבה יותר מטכניקה ודימוי; הוא מאפשר ואף מחייב תפיסה חדשה של אזרחות. מושג האזרחות מוביל את אזולאי לטוות בדיה קונסטרוקטיבית על ראשית הצילום - מעין גרסה חדשה של סיפור האמנה החברתית - ולנתח על בסיסה את החובה המוסרית המקופלת בהיגד הצילומי. הדיון התיאורטי מלווה בקריאה קרובה בתצלומים ובשחזור קפדני של מצבים קונקרטיים שונים שבהם מעורבים תצלומים, ולצדם גם זירה אחת שממנה הם נעדרים בעקביות: זירת האונס. הפרקים הפותחים של הספר חוזרים לרגע מכריע בעיצוב האזרחות המודרנית - המהפכה הצרפתית, ולרגע מכריע בהופעת הצילום - ההכרה בחוסר האפשרות להשיג מונופול על השימוש בו. הפרקים המאוחרים של הספר מוקדשים ל"שטחים" בתקופת האינתיפאדה השנייה, קוראים מחדש דימויים מוכרים ממושבת העונשין הפלסטינית ומבקשים להפוך את הצילום לכוח מחולל שינוי במבנה האזרחות הישראלי. זהו ספר שנכתב מנקודת מבט ישראלית ונשית, בהשראת דו"חות של ארגונים לזכויות אדם ואינספור דימויים מצולמים, מכאן ומשם, מן הימים הרעים האלה ומן הימים הרחוקים של ראשית הצילום. הפרספקטיבה העיונית הרחבה של אזולאי שואבת את השראתה מאולאמפ דה גוז', חנה ארנדט, ולטר בנימין, מישל פוקו וקרול פייטמן. פרספקטיבה זו מאפשרת להציב ולראות על מישור אחד את המצלמה עצמה, את האסון הפלסטיני, את הגוף הנשי המופקר ואת העמדה המוסרית אשר לה נתבעים צופים בעולם הגלובלי. כשאזולאי מתבוננת בכל אלה היא חושפת את הקשר העקרוני ביניהם כביטוי לתנאי הקיום האנושי בעת הזו.