דרידה קורא שייקספיר מיכל בן נפתלי הספר דרידה קורא שייקספיר מכיל 3 חיבורים שכתב דרידה על מחזות שייקספיריים: "אפוריזם שלא בעתו" סדרות אפוריזמים על רומאו ויוליה; "צוויו של מרקס" - הפרק הראשון בספרו רוחות הרפאים של מרקס המעיין גם בהמלט ; ו"מהו תרגום 'רלבנטי' ?" - הרצאה שנשא על הסוחר מוונציה" . דרידה עצמו לא קיבץ את קריאותיו בשייקספיר לספר בפני עצמו, והחיבור הזה במתכונתו המסוימת רואה אור לראשונה בעברית. אין כמו התיאטרון בכלל כדי להטעים ולהפגין כמה מתכונותיה הדרמטיות לעילא של הדקונסטרוקציה - על יחסה לניסיון, לריגוש לאינטלקט ולעצם הפעולה הלשונית. אך התיאטרון השייקספירי בפרט נענה לדקונסטרוקציה באינטנסיביות יתרה. מצד אחד, הוא מאפשר לדרידה לעקוב אחר מוטיבים ונושאים שהעסיקו את כתיבתו מראשיתה: מעמדו של החוק השושלתי, הירושה והאבל המלנכולי, כמו גם היחסים שבין ממד הזמן לבין ארוס, מכאן, והצדק, מכאן. שאלותיו של שייקספיר הן במידה רבה שאלותיו של דרידה עצמו. מצד אחד, התיאטרון השייקספירי מאפשר לדרידה לביים ולהציג פילוסופיה תיאטרלית, התופסת את המחווה הפרפורמטיבית של הלשון כמחוותה המכרעת וכצו העליון של מעשה ההתפלספות. לשונו של דרידה אינה רק מתארת, מבארת, טוענת או מנתחת. היא בראש ובראשונה מחוללת. לפיכך, דרידה אינו מסתפק בהתחקות אחר הדינמיקה הדקונסטרוקטיבית הפועלת כבר בטקסט השייקספירי. הוא נעשה במובן-מה דמות נוספת במחזה, המאמצת כמעט כליל את לשונו של הגיבור שבו היא בוחרת. דרידה משחק את שיילוק בבית המשפט בוונציה, את המלט באלסינור ואת יוליה על הגזוזטרה בוורונה. דרידה-שיילוק תובע את ליטרת הבשר, דרידה-המלט מדבר אל רוחות רפאים ודרידה-יוליה מביא את המסע הזה למסקניותו, משהוא מתמקד בשאלת השם, בפעילות האדמית של השפה: "אני אוהבת אותך רומאו", כותב דרידה-יוליה: "אל תישאהו יותר, רומאו, את השם רומאו". ז'אק דרידה (2004-1930 ): הניח בעצמו את חותמו בכל התחומים, ספרות ופילוסופיה, פסיכואנליזה, תורת השפה, ההיסטוריה והפוליטיקה.[...] עד כה ראו אור בעברית ספריו: נפתולי בבל (רסלינג, 2002) ; בית המרקחת של אפלטון (הקיבוץ המאוחד, 2002 ); ז'אק דרידה ואליזבת רודינסקו, מה ילד יום... (חרגול, 2003); פילוסופיה בזמן טרור: שיחות עם הברמאס ודרידה (הקיבוץ המאוחד, 2004); מחלת ארכיב (רסלינג, 2006); תוקף החוק רסלינג (2006 ).