עתידה של הכחשה: התבוננות בשאלת הג'נוסייד אלן פינקלקראוט תופעת הכחשת השואה נקשרת בדמיוננו לשרידים של הרוע הפשיסטי שאותו התרגל כבר העולם לגנות, אולם היום מדובר כבר במשהו אחר. בספר 'עתידה של הכחשה', שנכתב למעלה מעשרים שנה לפני שהכחשת השואה קיבלה מקום מרכזי בהצדקת מדיניותה של איראן, בוחן אלן פינקלקראוט איך הפכה הכחשת השואה מתעמולה ניאו-נאצית לאופנה אינטלקטואלית מכובדת בעלת איצטלה מחקרית המכנה את עצמה בשם 'רוויזיוניזם". הספר איננו עוסק ב'אנטישמיות' במובן הקלאסי של המילה, ומסלולו איננו מוביל אותו ללאומנות האירופית השמרנית אלא דווקא אל ליבו של השמאל הקיצוני ביותר בצרפת. מקור ההכחשה איננו הרוע אלא התמימות המתוחכמת המצויה בקרבו של האדם המערבי הממוצע. לפיכך, לא 'האנטישמיות' היא הנושא המרכזי של הספר אלא התנהלותה של אופנה היוצרת דעת קהל שמעוניינת להכחיש אירוע שכזה. לכן, גם התקבלותו של הספר בצרפת חרגה מעבר לחוגים המתעניינים בשאלה היהודית, והפכה אותו לספר קלאסי במחשבה מדינית. קריאתו ההיסטורית של פינקלקראוט משלבת פולמוס עם ניתוח חד. הוא עוקב אחר עמדותיהם של זרמים מרקסיסטיים מאז משפטו של דרייפוס ועד הפולמוס על הכחשת השואה בסוף המאה העשרים. קריאתו הולכת צעד צעד בעקבות מה שהפך להיות הכחשת השואה: מתולדותיו הציבוריות, דרך תורת הפרשנות שלו, עולם השאיפות שהוא מייצג, ועד המיתוס הגדול שלו. כך, בסופו של המהלך נחשפת התשתית הכריסטולוגית העומדת בבסיס הסיפור הרוויזיוניסטי, שצמח בתוך תאי הגאולה החילונית של המרקסיזם. בתוך סיפור תשתיתי זה חוזר המתח בין 'היהודי שבבשר' לבין הטוענים לכתר 'היהודי שברוח' . כאן מגלה הספר תובנות מעניינות גם עבור הקורא הישראלי המתעניין במעבדה שבה צומחת אופנת העוינות הפוליטית לישראל. אלן פינקלקראוט, בנו של ניצול שואה, נולד ב- 1949 בפאריס. פינקלקראוט נמנה על 'הפילוסופים החדשים' המשמיעים ביקורת על המובן מאליו האינטלקטואלי. ספריו עוסקים בפנים פילוסופיות של נושאים שונים המעסיקים את הציבור הרחב מייצוגים של מיניות דרך הפיגועים במגדלי התאומים ועד האינטרנט. בהקשר הישראלי עומד פינקלקראוט כמי שמבקר את המדיניות הישראלית ותומך בפשרות טריטוריאליות.