שירת הניבלונגים: ביטוי מושלם למהותה של הגרמניות אריה סתיו שירת הניבלונגים ,האפוס הגרמני מראשית המאה ה-13, ניצבת בבחינת ישות נפרדת בקרב השירות האפיות של שלהי ימי - הביניים דוגמת באוולף, שירת רולן, אל סיד, פרסיבל, טריסטן, ארק ואניד וכן המכלול המקיף של הסאגה הארתוריאנית. ייחודה של שירת הניבלונגים הוא באנטי-מוסריות כעיקרון דרמטי וסגולי המנחה את האגן וקרימהילד, שני הפרוטגוניסטים ביצירה, המנתבים את העלילה אל סופה זרוע הגופות בתאוות דם לשמה, החורגת מכל מניע שניתן להסבירו. שירת הניבלונגים צללה אל תהום הנשייה למשך חמש מאות שנים בקירוב, זמן קצר לאחר שראתה אור, והתגלתה רק במחצית השנייה של המאה ה-18. היצירה זכתה לתפוצה רחבה במאה ה-19, ובמהרה רכשה לעצמה מעמד של אפוס לאומי המייצג נאמנה את אתוס הגרמניות. ריכרד וגנר נטל ממנה מוטיבים וחומרים למחזור האופראי טבעת הניבלונגים, פריץ לאנג ביים את העלילה בסרטו האקספרסיוניסטי הניבלונגים , משנת 1924, היטלר, גבלס וגרינג התפעלו מן היצירה עד דמעות וגיבוריה העניקו השראה לצבאות הרייך בשנות "שקיעת האלים", ה-Gotterdammerung קרי: בשלב התבוסה הגרמנית לאחר קרב סטלינגרד. שתיים מן המסות המלוות את הכתוב מעלות את שאלת האפוס הלאומי כביטוי לאתוס האומה הגרמנית. אריה סתיו עורך את כתב העת נתיב ועומד בראש מרכז אריאל למחקרי מדיניות. שירת הניבלונגים היא הכרך האחד-עשר של תרגומי שירה מפרי עטו. תרגומו למבחר יצירות מן הסאגה הארתוריאנית עומד לראות אור בקיץ שנת 2006.